פסק-דין בתיק ע"פ 10421/08

השופט א' א' לוי:

           בכתב אישום מתוקן, בעובדותיו הודו המערערים נטען, כי בין השנים 2005 ועד 2007 הם ואחרים חברו לביצוען של פעולות ניאו-נאציות שכללו הסתה לגזענות, אלימות, הפצת תורת הגזע הנאצית וקידומה הלכה למעשה. הקבוצה קיימה מפגשים בהם נהגו חבריה להשתכר, הצדיעו במועל יד, ודיברו על האידיאולוגיה הניאו-נאצית. בהמשך, תקפו בני החבורה בהזדמנויות שונות עוברי אורח בשל צבעם או השתייכותם לגזע או מוצא לאומי-אתני, ואת פעולותיהם תיעדו בצילום. שלושת המערערים שבפנינו - ולדימיר ניזבצוב (להלן: ולדימיר), המערער בע"פ 10619/08 (להלן: פלוני), וקיריל בלנקוב (להלן: קיריל), הודו כאמור בעובדותיהם של האישומים שיוחסו להם, ובעקבות כך הורשעו בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות בחבורה וממניע גזעני או עוינות כלפי הצבור, פרסום הסתה לגזענות, והחזקת פרסום גזעני. ולדימיר הורשע בחמישה אישומים מסוג זה, פלוני - באישום אחד בלבד, וקיריל בששה אישומים.

           בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, הגבילה המשיבה את עתירתה לעונש, במובן זה שבקשה כי לולדימיר וקיריל ייגזר מאסר בן ארבע וחצי שנים, בעוד שבעניינו של פלוני העתירה היתה ל-15 חודשים. כמו כן, היה מוסכם, כי למערערים ייגזר מאסר על-תנאי לפי שיקול דעתו של בית המשפט. מנגד, היו רשאים המערערים לטעון לעונש כהבנתם. לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים של שרות המבחן והצדדים השמיעו את טיעוניהם, נדון ולדימיר לארבע שנות מאסר, פלוני לשנת מאסר, וקיריל לשלוש שנות מאסר. בית המשפט הוסיף וגזר למערערים 18 חודשים מאסר על-תנאי.

           הערעורים שבפנינו מופנים כנגד העונש. ברם, גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב והאזנתי לטיעוניהם של באי-כוח המערערים על-פה, לא מצאתי כי הוכחה עילה לשנות מגזר דינה של הערכאה הראשונה. העונשים שהושתו על המערערים מצויים בגדרו של הסכם הטיעון עליו הודיעו הצדדים, ומשנתנו לו המערערים את הסכמתם, הם בבחינת מי שגם אישרו כי העונש לו עותרת המשיבה מצוי במתחם הסבירות, אף שמטבע הדברים תקוותם היתה שבית המשפט יקל עמם עוד. אולם, לא רק מטעם זה ראויים הערעורים להדחות, אלא בעיקר משום חומרתן המופלגת של העבירות. קראתי את עובדותיו של כתב-האישום המתוקן ושבתי וקראתי, ובכל פעם שעשיתי זאת נחרדתי מחדש נוכח העובדה שבמדינת היהודים, זו שבה ביקשו ניצולי השואה למצוא מקלט לאחר שחמקו בנס מידיו של הצורר הנאצי, אימצו בני נוער את תורת הגזע הידועה לשמצה, וביקשו לעשות נפשות להשקפתם. לו הסתיימו מעשיהם של המערערים במלל בלבד, אפשר שניתן היה להתייחס למעשיהם כאל משובת נעורים חולפת, שמקורה, בין היתר, בקשיי הקליטה ואי הפנמה של עקרונות היסוד עליהם מושתת החברה בישראל. אולם, צפייה בקלטת ת/1 מלמדת כי המערערים לא הסתפקו בהפצת השקפת עולמם המעוותת, אלא נתנו דרור ליצרים אפלים שחברה מתוקנת אינה יכולה לעבור עליהם לסדר היום. תוך כדי שוטטות במקומות רחוקים מעיני אדם, נטפלו המערערים וחבריהם, בהרכבים שונים, לאנשים חלשים וחסרי ישע, סתם כך, ללא סיבה ומניע, ומתוך שנאה עיוורת לאחר ולשונה הם התעללו בקורבנותיהם שעה ארוכה, תוך שהם מכים אותם ללא רחם ובועטים בהם, בעיקר בראשם. זו התנהגות שאיננה עוד "סתם אלימות" בה אנו נתקלים, לדאבוננו, בתדירות גוברת והולכת, אלא התנהגות בה טמון זרע של פורענות, כלפיה אין לגלות סלחנות ויש למהר ולעקור אותה מן השורש בעודה באיבה.

           לפיכך, אני סבור כי חסד נעשה עם המערערים ברמת הענישה שיושמה על ידי בית המשפט המחוזי, ולצורך הרתעת הרבים הייתי מוסיף כי בעבירות בזויות מסוג זה יש מקום לשקול בעתיד אף עונשים חמורים יותר. מדעתי לא שיניתי גם נוכח טיעוניהם של באי-כוחם המלומדים של המערערים, שכל אחד בתורו ניסה להפנות לנתוניו המיוחדים של שולחו, ואף לא נוכח האמור בתסקיריו של שרות המבחן. לא אסתיר, כי בעניינו של פלוני התלבטתי אם נכון להחזירו אל מאחורי סורג ובריח נוכח תקופת המאסר הקצרה שנותרה לו והתפנית שעשה בחייו. אולם, לבסוף הגעתי למסקנה כי יש לדחות גם את ערעורו נוכח חומרתה המופלגת של הפרשה, ולאור העובדה כי בית המשפט המחוזי כבר הלך לקראתו, ומאותם טעמים, כברת דרך ארוכה.

           לסיכום, אם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעורים.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

           אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.

           ניתן היום, ה' בניסן התשס"ט (30.3.09).